היום, מתוך מיטתו בבית החולים לאחר הניתוח בשבר באגן, ביקש מו"ר הרב דב קוק שליט"א לחזק את הציבור בהודאה לה' ולחיזוק בברכת "מודים אנחנו לך" שבתפילת שמונה-עשרה, ואמר שזה לרפואת כל ישראל.
וכך אמר מו"ר הרב שליט"א:
רואים כמה היה קשה לי.
אני מדבר על להזיז את הרגל מילימטר... חוט השערה. לפני הניתוח – אפילו את הקצה של חוט השערה לא היה אפשר להזיז.
'בוקר טוב', 'בוקר טוב' ראובן – זה בסדר, אבל איזה חסדים יש פה?
כשקורה משהו קטן, אפילו מכה אחת, פתאום אי אפשר להזיז את הגוף...
תראה מה זה חידוש של ה' בכל רגע.
הנה, תביא לי את הכוס תה. אתה יודע כמה חידושים יש כאן רק בעצם לומר את זה?
אדם אומר לחברו: "אני בא אליך", "חכה דקה אני בא אליך", אבל מה הפירוש "אני בא אליך"?
הנה, אני לא יכול לבוא אליך... (ומו"ר הרב שליט"א מצביע על האגן שנותח).
"חכה דקה, אני בא אליך" – זה פשיטא, לא?
"אני קם אליך"...
תראה כמה אני לא יכול לקום, לא יכול לבוא...
אם אין סייעתא דשמיא בכל שניה ושניה – אפילו דבר קטן, צדדי, פגיעה קטנה שאדם נחבל– הכל נעצר.
תראה איזו הגדרה מופלאה – כמה דברים לא מובנים מאליהם!
כמה צריך להודות על כל רגע ורגע.
"זז משהו" – תראה כמה קשה להזיז.
כמה צריך להתבייש כשתראה כמה אתה מקבל, ואתה לא מודה בזה בכלל, לא מכירים בזה בכלל...
הכל אצלך כמו מכונה אוטומטית. אבל האם הכל פשוט ומובן מאליו?
תתבונן, תראה כמה הכל לא מובן מאליו.
אתה יודע איזה חידוש זה בכלל לומר בבוקר "בוקר טוב"?
וכמה עלינו להודות על כך שבורא עולם זיכה אותנו!
זה לא רק בתורת חיוב להודות מסברא או פירושים וחשבונות – זה עצם הקיום שלנו.
אם החשבון הזה נכון – אז אני יהודי. ויהודי זה רק החשבון שלו עם הקב"ה, זו החיות שלו.
יהודי זה נשמה, והנשמה קשורה לקב"ה.
זה לא עניין של "קל וחומר", ולא של חובה שמוטלת עליו.
אצל יהודי זו בעצמו החיות שלו. זה לא דבר שמוטל עליו.
זה לא מתוך חיוב, לחשוב כמה אני מקבל וכמה אני חייב. אם זה יהודי עם הקב"ה – זה ה"חפצא" שלו. ומזה כבר נהיה לו רוח הקודש, זה מביא לרוח הקודש.
ומי שישמע את ר' יעקב כץ (ראש כולל בישיבת נתיב אריה ברובע היהודי בירושלים), איך שהוא מדבר על משיח – כמה אצלו זה ברור. זה מאוד קרוב, אותה המוחשיות.
הוא בכל רגע ורגע מרגיש משיח – יש פה משיח.
הוא איש נקי, נקי, נקי. חומר מזוכך ונקי. לא פגם.