שפינוזה מתאר בחיבורו העיקרי, "אתיקה", את אלוהים, את העולם, ואת האדם. כיצד, דווקא מתוך שיטה שמעלה על נס את הדקדוק הלוגי הקפדני, יכולה לצמוח אותה שמחה מוחלטת, אותו אושר ללא גבול שאחריו תר שפינוזה?