ככל שאנחנו נחרדים מהאכזריות והרוע של אויבינו, כך קשה לנו להבין את האדישות של אלה משלנו שמתעקשים להמשיך במלחמת נצח בשם מטרות מופרכות ובלתי אפשריות ובעיקר להפקיר למותם את חסרות וחסרי הישע שנחטפו באותו בוקר נורא. פרופ' אבי שגיא חוזר לשיחה שעיקרה הניסיון (העקר, הבלתי אפשרי) להבין את האדישות והניכור לחיי אדם בצד שלנו: ההתעלמות מקורבנות המלחמה שבפועל הסתיימה; הפניית העורף למצוקות האזרחים ומגויסי המילואים האינסופיים; ההתעקשות הפושעת על הבלים כמו "ניצחון מוחלט", "השמדת החמאס", "כיבוש מחדש" ושליטה על כל הרצועה ומה לא. אבל ובעיקר: קידוש ההפקרה למותם של עשרות רבות של ישראלים חטופים - ובמקביל שמחה איד וזלזול מוחלט במצוקה הנוראית של מיליוני בני אדם שנותרו ללא קורת גג, חימום, שירותי בריאות, מים זורמים, מזון ותנאים סניטריים מינימליים. ניסינו לרדת לשורשי הפונדמנטליזם וזה לא היה פשוט