ברוכים השבים למילואים בגן עדן. גדלנו. קיבלנו עכשיו וואחד מחזור
פלוגת 7 באוקטובר, נקלט לפני קצת יותר מחודשיים ועדיין מנסה להבין מה קרה. אפילו השוקיסטים מיום כיפור לא חשבו שיפגשו פה כמו כזאת של אזרחים.
פלוגת 7 באוקטובר מחולקת לכמה כיתות.
בכניסה ליד הש.ג הרספ שתל דשא ועשה שבילים, שהחבר׳ה של בארי וניר עוז וקיבוצי העוטף ירגישו בבית. קיבוץ זה רעיון, לא מקום.
ממש מולם, ליד השג, נמצאים כוחות הביטחון שלנו, השוטרים, החובשים, המאבטחים. מתעקשים להישאר בשקי שינה, כולם פה קןראים להם גיבורים אבל הם מכונסים בעצמם ומלמלים ״יכלנו להציל עוד, יכולנו להציל עוד״
ויש עוד מחלקה. מחלקת עזה. גדלה כמעט כל יום. הולכים פה בפלוגה כמו טווסים. במקום נוצות, איקסים על הנשק. החרבות מברזל, אבל הלב מכותנה. אבות שלפני רגע עוד שיחקו כדורגל עם הילדים שלהם למטה, משחקים פה שש בש עם הילדודס מגדוד 13. צו 8 לנצח.
אבל למרות הבדלי הפזמ במחלקה כולם פה לטענתם שייכים לאותו דור- דור הניצחון.
ואגב אתם יודעים מה הכי קשה לנו?
לראות אתכם שם למטה, אןגדת האבלים, חיים ביום זיכרון ארוך שמסרב להיגמר. יותר גרוע מלהיות מת, זה להיות חי מת. יש לכם חיים, תנצלו אותם. איך החבר׳ה המדהימים פה מהנובה אומרים אחד לשני ״תרקדו את החיים״. זה הדבר היחיד נותן לנו תקווה. לראות אתכם מנסים לחיות. מרימים את הראש. אוספים את השברים של ה7 באוקטובר. וממשיכים. ולומדים. ומתפכחים. ומבינים שיש לנו אויב אחד, והוא לא מתוכנו. הגנו לכם על הבית, אל תהרסו אותו מבפנים. תסתמכו עלינו, אנחנו רןאים פה מלמעלה את כל העולם- אין לכן מדינה אחרת. אין לכם עם אחר.